המדריך: מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס | Mahler: Live in China
הדפסה הדפסה
ראשי » ארכיון הפורטל הקלאסי

המדריך: מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס

1 במאי 2010 | | אין תגובות | מאת Mahler: Live in China
תגים: , , , , , , ,

פורסם ב"פורטל הקלאסי" בתאריך 11/05/2002

הרנסנס בצבעים

בתקופה הזאת הוסט מרכז הכובד של המוסיקה האירופאית מהמנזרים של צפון צרפת אל ערי-המדינה של איטליה.

שם, באותם ימים, הייתה המוסיקה תלויה בפטרונותם של השליטים החילוניים.

בחצרות האצולה המשיכה המוסיקה ככל שאר האומנויות, להתמקד בנושאי הדת והאפיפיור נשאר פטרון חשוב שלה.

נזכיר שהמלחין ג'וסקן דפרה נולד ומת בארצות השפלה דוברות הצרפתית, אך את הקריירה המגוונת שלו עשה, בין השאר, בשרותה של משפחת ספורצה, רבת ההשפעה ממילנו, אצל הדוכס ארקולה מפרארה ואצל האפיפיור.

יצירות מוסיקליות החלו להתפרסם, בדפוס, מראשית המאה ה- 16, בידי חלוץ המו"לות המוסיקלית, אוטביאנו די פטרוצ'י מוונציה. הדפוס אפשר , לראשונה, הפצה רחבה של תווים ובכך, סיפק את הביקוש המסחרי הראשון לתווים, שבא ממעמד בינוני חדש של סוחרים אשר נהגו להתכנס, מידי פעם, באווירה בלתי פורמלית, כדי לשיר שירה חילונית, כמו מדריגלים ושנסונים.

הצורות המוסיקליות החדשות חדרו גם אל המוסיקה הכנסייתית והמלחינים השתמשו, יותר ויותר, במנגינות חילוניות כבסיס ליצירותיהם הדתיות, כמו: מיסות, פאסיונים ומגניפיקטים.

התופעה הזו הגיעה עד כדי כך, שמועצת הכנסייה אשר התכנסה ב-טרנטו (1,545 – 1,563 ), בתגובה  לרפורמציה הפרוטסטנטית, דרשה ממלחיני התקופה לרסן את המרכיבים המוסיקליים שנחשבו בעיני ראשיה כמסוכנים. גדול המלחינים של אותם ימים – פלסטרינה וממשיכי דרכו, נצטוו לשוב  ולחבר עבור הטקסטים הדתיים מוסיקה ברורה, ללא קישוטים, נקיה מראוותנות רגשית  ואומנותית.

הסגנון המוסיקלי שצמח מכך היה למופת של יופי ומעשה אומנות, אך עדיין כפוף  לסמכות הכנסייה.

מלחיני התקופה, חשובים ככל שהיו, כיהנו במשרות מוסיקליות ואחרות, בחצרות פטרוניהם – אבות הכנסייה והאצילים השליטים. פרט להיותם מלחינים חשובים, הם מאוזכרים בכתובים כזמרי מקהלה, נגני עוגב, נזירים, מאסטרו די קפלה או אישים רבי יכולת, כמו הילדגרד מבינגן,  בעלת היכולת הרבגונית שהייתה מלחינה, אם מנזר, סופרת ודיפלומטית.

מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס באיטליה

ג'ובאני פ. דה פלסטרינה מ-רומא (1525 ? – 1594 ) , הלחין, בעיקר,מוסיקה דתית: מיסות, מוטטים ומגניפיקטים להרכב "א-קבלה" (ללא ליווי כלים). כמו כן, חיבר  מדריגלים חילוניים ודתיים.

תנועת הקונטר רפורמציה בקרה בקפדנות את יצירתו של פלסטרינה  והוקיעה שילוב של כל חומר חילוני ביצירות דתיות וכן, את השימוש המופרז בכלי נגינה.

כאמור,מקודם, המועצה הדתית טענה שסגנון הלחנה פוליפוני מעוטר מדי וכי, מורכבות המוסיקה מטשטשת את מילות התפילה, במקום להבליט אותן.

במקרים מסוימים, המלחינים נדרשו לחזור לזמרה חד -קולית פשוטה, כצורה קבילה לביצוע הליטורגיה: במיסה "פאפא מרצ'לו" שהוקדשה לאפיפיור מרצ'לוס  השני, הוכיח פלסטרינה כי המוסיקה הפוליפונית יכולה להעביר את המסר הדתי בבהירות מספקת.קרלו ג'זואלדו, נסיך איטלקי, ( 1561 – 1613 ) היה אומן אלים ובעל תשוקות סוערות.

יחד עם  זה, היה אחד מעורכי הניסויים הגדולים של המוסיקה הקלאסית והפגין גישה אינדיבידואלית אשר ניכרת בבירור במדריגלים, אותם פרסם בדפוס.

כמלחין, פעל בתקופת מעבר, כאשר הסגנון המאופק  של הרנסנס החל לפנות מקום להבעה הדרמתית יותר של הבארוק. המוסיקה של ג'זואלדו מאופיינת, כאמור, ע"י אינדיבידואליות קיצונית ולוהטת. התכונות האלה בולטות, בעיקר, במדריגלים, אותם  פרסם בספרים החמישי והשישי ( 1611 ).

כדי להביע  שינוי בהלך הרוח, הוא השתמש בכרומטיות פרועה. הוא הלחין במסגרת של מסורת המדריגלים המקובלת בתקופתו ובדומה לשאר המלחינים, בני זמנו, כתב לשלושה עד חמישה קולות, בלי ליווי.

יחד עם זה, נדגיש שהטכניקות הלא מקובלות שלו הקדימו בהרבה את זמנו ולעתים גבלו באקצנטריות. לכן, סגנונו לא השפיע על הדורות הבאים, אם כי סטרווינסקי התפעל מהניסויים הכרומטיים אשר הוזכרו מקודם. יצירותיו מייצגות כיוון מקורי אמיתי, בשל שליטתו המושלמת בדרישות הטכניות של ההלחנה ובשל העצמה הרגשית הנוקבת.

בין מלחיני הרנסנס האיטלקים נזכיר שנים מבני משפחת גבריאלי, אנשי וונציה : אנדריאה – הדוד המבוגר יותר (1510 ? – 1586 ) והאחין שלו – ג'ובאני ( 1553 ? – 1612). המדריגלים של אנדריאה  היו קלילים ופסטורליים. נושאיו עוטרו בתבניות קצביות וכמו כן, היה אחראי לפיתוח סגנון הלחנה  דתי שהותאם לדרישות הביצוע של הקתדרלה סן מרקו.

הוא סיפק בכך את הנטייה לראוותנות  שאפיינה את בני וונציה.

לצורך זה, השתמש בכמה מקהלות, על פי ), אותן פיזר ביציעי  הכנסייה  ואלה לוו,  Con Spezzati  הסידור של "מקהלות מרווחות"  ( לעתים  קרובות,  בקבוצות כלים, כגון : כינורות, וויולות, קורנטים, חצוצרות, טרומבונים, בסונים ועוגב.

יצירות רב-מקהלתיות, כאלה, מאפיינות את  המוסיקה הוונציאנית של התקופה. גובאני, האחין של אנדריאה, נחשב בעיני רבים, לגדול המלחינים המיצגים את שיאה של תקופת  הרנסנס. הוא היה המלחין הראשון שהשתמש במילה "קונצ'רטו", בספר שפורסם ב- 1587, ובו נכללו מגוון יצירות שלו ושל דודו .

רבות מיצירותיו  Concerti הכליות החשובות של ג'ובאני הולחנו לביצוע   עי אנסמבלים. המוטט חובר לארבעה עשר קולות, בליווי כלים והוא אחת היצירות הרב-מקהלתיות  Ecclesiis   In הגדולות של זמנו.

ביצירה הזאת, נעשה שימוש בתפישה הבארוקית של סולנים.

מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס בבריטניה

תומס טאליס ( 1505 – 1585 ) היה מחשובי המלחינים האנגליים  של המוסיקה האנגלית.

הוא חיבר, בעיקר, מוסיקה דתית, תחילה בלטינית עבור הקתולים ולאחר  הרפורמציה הפרוטסטנטית, באנגלית.

ב- 1575 , המלכה אליזבת העניקה לטאליס ולמלחין בירד ( ראה להלן ) זיכיון בלעדי להדפסתם ולמכירתם של תווי מוסיקה .

היזמה החלה לשאת פרות של  ממש רק לאחר מות טאליס.

התווים הראשונים, אותם פרסמו השניים כללו אוסף של 34 מוטטים  לטיניים שנקראו " שירי קודש " .

טאליס היה מסוגל להגיע  להישגים טכניים מבריקים – המוטט שלו " מבטחי באחר לא שמתי, זולתך, אלוהי ישראל " אשר הולחן לביצוע ע"י שמונה מקהלות כשכל אחת  מהן שרה בחמישה קולות, ממחיש את יכולתו.

בן תקופתו ושותפו של טאליס היה וויליאם בירד ( 1543 – 1623 ), "אבי המוסיקה האנגלית" ואחרון המלחינים האנגליים שחיברו מוסיקה כנסייתית קתולית.

הוא היה ראשון המלחינים של  התקופה האליזבתנית ומלחין של מוסיקה כנסייתית אנגליקנית – זה היה גם תור הזהב של המוסיקה  החילונית.

בירד הלחין, כאמור, יצירות חילוניות ודתית , קתוליות ואנגליקניות. רוב יצירותיו הקוליות החילוניות חוברו לקול  סולו, אותו מלווה קונסורט (אנסמבל) של וויולים (ולא של לאוטה, אותו העדיפו בני זמנו).

מיטב המוסיקה של בירד הולחנה לוויול, אך הלחין גם ריקוד לכלי מקלדת. הוא הרבה להלחין ), אך את המוסיקה הנשגבה חיבר Anthems       טקסטים של הכנסייה האנגליקנית ובהם המנונים ( לטקסטים לטיניים, כמו המוטט לארבעה קולות "הלל לגוף אמיתי". הוא הלחין מיסות לשלושה, ארבעה וחמישה קולות , על  פי טכניקה שאפשרה הבעה רגשית – דתית עמוקה (קתולית ).

בן תקופתם הנוסף של השנים הקודמים, אך צעיר מהם, במידה ניכרת, היה ג'ון דאולנד ( 1563 – 1626 ), גדול נגני הלאוטה ומלחיני השירים באנגליה. בסוף המאה ה- 16 עלתה חשיבותה של  הלאוטה ככלי ליווי לשירי קונסורט. כמו כן, התפתח, באותה תקופה ) אשר דחק את רגלי המדריגל ובוצע ע"י קול סולו, Ayre  סוג חדש של שיר האייר ( בליווי לאוטה או וויולים.

זה היה תחום היצירה, בו הצטיין דאולנד.

הוא הלחין מבחר גדול של יצירות ללאוטה סולו, כשרבות מהן בצורת ריקוד.

הוא  חיבר מוסיקה דתית, כמו מזמורי תהילים וכן, ארבעה ספרי איירים שהודפסו והיו מבוקשים ביותר .

ביצירה של דאולנד יש ניגודים : קלילות מתנגנת, מזה וקדרות מזה, כמו ביצירה "השאירני בחשכה".

מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס בספרד

תומס ל. דה וויקטוריה, כומר, ( 1548 – 1611 ), היה גדול המלחינים הספרדים במאה ה- 16.

הוא חיבר מוסיקה דתית בלבד, מאחר וספרד, באותה תקופה, יותר מכל מקום אחר, הייתה נתונה באווירה של קנאות קתולית מחמירה.

המוסיקה של וויקטוריה משקפת את הגישה הטעונה והרגשית שאפיינה את התקופה.

המיסות שלו הולחנו לארבעה עד שנים עשר קולות שחולקו, ביצירות מסוימות לשתים או שלוש מקהלות – סידור חדשני באותה עת.

יתר יצירותיו כוללות מוטטים, מגניפיקטים ומגוון יצירות דתיות אחרות. המוסיקה שלו מבטאת קתוליות אדוקה ופטליסטית, המיוחדת לספרד ולתקופה.

יצירות מייצגות, הן: המיסה "לכבוד הניצחון" ו"טקס  השכבה".

במיסה " מה מהולל " יש אווירה שמחה יותר והבעה ליותר תקווה,  בעולם הזה.

מוסיקה אומנותית בימי הרנסנס בצרפת ובפלנדריה

ג'וסקן דפרה  מבורגונדיה  (1400 – 1497 ), גדול המלחינים  של האסכולה הפרנקו-פלמית ושל הרנסנס המוקדם, הטביע חותמו על טכניקת ההלחנה שעמדה לרשותו, באותו הזמן ויחד עם זה, הוסיף עושר של דמיון לאומנות ההלחנה.

הוא יצר והלחין בצורות  המקובלות של התקופה: מיסות, מוטטים ושנסונים והגיע להבעה רגשית חופשית יותר מאשר שאר  מלחינים, תוך ניצול טכניקות של "ציור מילים", לשם העברת תחושות. המוסיקה של מלחינים מסוף ימי הביניים התמקדה בשנינות אינטלקטואלית  ובמורכבות כמעט מתמטית ואילו אצל ג'וסקן,המוסיקה נרתמה לצרכים הרגשיים של הטקסט וכך, התאפשר למאזין, לראשונה, לקבל מושג על מה מבטאת המוסיקה, לפי צליליה ולא על פי מלותיה.

ג'וסקן חיבר מיסות ומיסות "פארודיה", בה שמשו  חלקים מיצירה קיימת, דתית או חילונית, כבסיס ליצירה חדשה – ראה את המיסה "הצער מכה אותי", המבוססת על שנסון  של אוקכם.

הוא היה בין הראשונים שהשתמש בקטעים מהתנ"ך כבסיס למוטטים שהלחין. רבות מהיצירות האלה והשנסונים שלו הולחנו לארבעה קולות, כך השיג יתר עומק ומנעד קולי רחב וכן, מגוון של הלכי רוח.

הרוחניות והחמלה שהצליח להביע הוציאו את המוסיקה מימי הביניים  ועשו את ז'וסקן למלחין הראשון שעונה, באמת, על אמות המידה של רוח הרנסנס.

אורלנדו דה לאסוס מאינו (1532 – 1594 ) , אולי אחרון המלחינים הענקיים של הרנסנס: הוציא לאור, ב-אנטוורפן, כמה מהמוטטים והשנסונים המוקדמים שלו.

הוא שלט במוסיקה הדתית של  זמנו, בעיקר, בזכות איכות ההלחנה.

לאסוס הטמיעה מגוון רחב של סגנונות ושילב כושר המצאה עם השפעות איטלקיות, צרפתיות, גרמניות ופלמיות חשובות. הוא הלחין מדריגלים ושנסונים מתוחכמים אשר הפגינו מגוון רב של מצבי רוח, החל במלנכוליים ועד קומיים, חושניים עד עליזים ואפילו שירי יין פרועים. חלק גדול מהמיסות והמגניפיקטים שלו הם עיבודים "פארודיים" והם חדורים רוחניות  עמוקה .

הביטוי לגאוניותו המוסיקלית הגיעה לשיאה במוטטים שחיבר לטקסטים הרבים של תפילה, הגות וחזרה בתשובה שהתאימו לתכתיבי הקונטר ריפורמציה.

כאחת היצירות המייצגות, נזכיר את  " דמעותיו של פטרוס הקדוש ".

מוסיקת הבארוק באיטליה- כללי

קבוצה בלתי רשמית – "קמראטה"  שהתכנסה בפירנצה האמינה שהמוסיקה מילאה תפקיד מכריע בדרמה היוונית העתיקה.

כמה מבין המתכנסים ניסו  להחיות את הצורה היוונית והשתמשו ברצ'יטטיב.

מספר יצירות אופראיות צנועות בממדיהן חוברו, מקודם, ע"י ג'קופו פרי, אך האופרה הגדולה , הראשונה ובעלת הממדים, היא יצירתו של מונטוורדי – "אגדת אורפיאו" שחוברה ב- 1607 .

שתי התפתחויות מוסיקליות נוספות שהתרחשו באיטליה  ,  באותה תקופה:

א) נעשתה, כאמור, הבחנה בין ה-"פרימה פרטיקה" לבין ה-"סקונדה פרטיקה", כאשר הראשונה הייתה שיטת הלחנה פוליפונית מורכבת שרווחה בתקופת הרנסנס ואילו הגישה השניה תיארה את הדגש החזק ששמו מונטוורדי ועמיתיו על זמרת הסולו ועיקרה היה שבניגוד לסגנון הקודם, בו נבלעו לעתים המלים בתוך מורכבות המוסיקה, בגישה החדשה הוענקה עדיפות ראשונה לדברי הטקסט.

ב) ההתפתחות  השניה הייתה ה "בסו קונטינואו" – שיטת הליווי שמוסיפה , בקביעות, אקורדים לתפקיד הבס וכן, כתב-תווים "מקוצר" של קו הבס, לציון האקורדים הללו. הקונטינואו נקרא גם "בס ממוספר". ברומא, באמצע המאה ה- 17 התפתחה האורטוריה. זו יצירה מוסיקלית גדולה הכתובה, לרוב, לטקסט דתי ובה מופיעים זמרים סולנים, מקהלה ותזמורת. במבנה המוסיקלי, האורטוריה דומה לזה של האופרה , אבל היא מבוצעת באולם קונצרטים ואינה מוצגת על במה.

בית האופרה הציבורי הראשון נפתח בוונציה ב- 1,637 ולאחר מכן, עם הזמן, לכל רובע היה תיאטרון מקומי משלו, בדומה לבתי הקולנוע בימינו.

האופרה הייתה צורת האומנות החשובה ביותר, בתקופה הזו ובכך התחזקו המוניטין של חצי האי האיטלקי כמוקד התרבות של  אירופה.

זאת, למרות העובדה שהאזור כולו היה מחולק לערב רב של נסיכויות ומדינות חסות אשר היו נתונות  לשלטונם של הספרדים או האוסטרים וכך נמשך המצב עד לאיחודה של איטליה במאה ה- 19.

הכנסייה והחצר המשיכו להיות פטרוניות של המוסיקה, יחד עם זה , האומנות הזו התפשטה והחלה  למשוך חוגים רחבים יותר. הרבה מופעי מוסיקה פומביים קנו לעצמם מעמד כסמלים של גאווה  אזרחית. בשל כך, גדלה כמות היצירות שנדרשה. יצירות חדשות חוברו ונשכחו בקצב מהיר.

כך, ניתן  ללמוד מקורות חייו של וויוואלדי אשר נודע בתפוקתו הרבה. היו יצירות שנוגנו פעם בלבד ואחר כך, הונחו ונשכחו. בד בבד  עם ההתפתחויות האלה , ראוי להדגיש שתקופת הבארוק הייתה עידן של מוסיקאים מבצעים – "ווירטואוזים".

אלה נדרשו למתוח כשרונם עד לקצה גבול היכולת. בעקבות כך, קם בתקופת הזוהר של האופרה  האיטלקית מעמד חדש של כוכבים, ה"קסטרטי" – זמרים גברים שסורסו כדי לשמר באופן מלאכותי את הקול הנערי היפה.

התופעה הזו השפיעה גם על מהות ההלחנה בסוג האופרה שפיתח מונטוורדי : הרצ'יטטיב שהעביר את עלילת המחזה נקטע לעתים קרובות באריות – מנגינות יפות, בעלות צורה מוסיקלית מוגדרת ומורכבת שאפשרה לוירטואוזים להפגין  יכולתם המיוחדת.

מלחיני האופרה כשאר עמיתיהם, שאפו להפגין כשרונם והם עשו זאת ע"י חיבור מוסיקה שהייתה  מכוונת לחקות את קולות הטבע הדוגמה המוכרת ביותר היא יצירתו של וויוואלדי, "ארבע העונות",  הכוללת חיקוי של שירת ציפורים ואפקטים של מזג אוויר.

מלחין אחר – י. קונאו עשה זאת, באחת  הסונטות התנכיות, בה יש חיקוי של הצליל הנשמע כאשר דויד מיידה את אבן-הקלע בגוליית.  הקטע הזה מנוגן בצ'מבלו. יותר מאוחר, באך השתמש גם הוא באותו כלי כדי לחקות את צלילי  קרן הדואר, ב-"קפריצ'יו על פרידת האח האהוב". יותר מאוחר, סקרלטי אשר הלחין עבור חצר  המלכות הספרדית, היטיב לשלב חיקויים של קריאות רחוב, פריטת גיטרות והלמות פרסות סוסים.

באיטליה היו מלחינים רבים, כמו גרגוריו אלגרי, ג'אקומו קריסימי, ארכנגלו קורלי, תומזו אלבינוני, אמיליו דה קווליירי, ג'אקופו פרי, פרנצ'סקו קוואלי, אלסנדרו סקרלטי (אביו של דומניקו) וכן, מונטוורדי, ווויוואלדי.

מוסיקת הבארוק באיטליה- מלחינים

קלאודיו מונטוורדי ,  יליד קרמונה, 1567 – 1643 . בגיל 15 כבר הלחין ופרסם מוטט בשלושה קולות   ולאחר שנה , ראה אור הראשון מספרי המדריגלים שלו. שנה נוספת והופיע בדפוס ספר קנצונטות  שהלחין.

ב – 1607 בוצעה לראשונה האופרה שלו "אגדת אורפיאו" בה נעשה שימוש , לראשונה, בהרכב  כלים דמוי תזמורת.

המוסיקה, הפעם, הייתה חלק עיקרי של היצירה , בניגוד ליצירות שהולחנו קודם  לכן לסיפור של אורפיאו. חידוש נוסף היה השימוש בכלי מיתר ובנבל לייצוג דמותו של אורפיאו (ולא בלירה, כמקובל מקודם).

ב- 1610 המלחין עשה ניסיון ראשון בהלחנת מוסיקה דתית – הוא חיבר יצירה פוליפונית, בה נעשה שימוש בטכניקות בארוקיות חדשות: ראה "תפילת ערבית לבתולה הקדושה", בה מודגש קו מלודי יחיד ואליו מצורף תפקיד בס בעל נוכחות מרשימה.

זאת, תוך שימוש  גדל והולך בכלים. ב- 1612 מונטוורדי התמנה לתפקיד מאסטרו די קפלה של קתדרלה סן מרקו, בוונציה.

שם  טיפח את המקהלה, הזמין יצירות חדשות והלחין בעצמו יצירות דתיות.

כעבור שנה התקבל לשורות הכמורה וכשנפתח בית האופרה הציבורי הראשון, ב- 1637 , חידש התעניינותו באופרה והלחין את "שובו של אוליסס" ואת "הכתרת פופיאה".

מונטוורדי חי ועבד בתקופה של שינוי, כשהרנסנס המאוחר החל מפנה מקומו לתקופת הבארוק.

בזכות התמורות שהביא, בתחום המוסיקה, נשמר לו מקום מכובד בתולדותיה. אנטוניו וויוואלדי ,  יליד וונציה, 1678 – 1741 . הוכשר ככומר ובו בזמן ניגן בכינור. ב – 1703 התמנה  כמורה לכינור בבית יתומות.

תוך כדי כך עשה לפיתוח צורת הקונצ'רטו וכתב מגוון יצירות להרכבי  כלים חריגים.  ב- 1711 יצא בדפוס אוסף של קונצ'רטי לכינור אחד, שני כינורות וארבעה כינורות סולו.  הוא הקפיד שיצירותיו תודפסנה באמסטרדם. זאת, כדי שאפשר יהיה להפיצן בצפון אירופה. ב- 1713 בוצעה בוונציה האופרה הראשונה שלו:

"אוטונה בווילה" ולאחר מכן, האופרה " אורלנדו". לאורך הקריירה שלו נוספו, לפחות, עוד ארבעים אופרות. וויוואלדי הלחין גם יצירות דתיות, ביניהן את ה-"גלוריה ברה מג'ור". ביצירה הזו ישנם תשעה פרקים ומשתתפים זמרים סולנים. המוסיקה שופעת ניגודים בהרכב, בסגנון, בהלכי הרוח ובסולם.

במשך מספר שנים, וויוואלדי עבד בשירותו של הנסיך פיליפ מאסן-דרמשטט, במנטואה, בליבה של איטליה הצפונית שהייתה לו מקור השראה ליצירתו "ארבע העונות" – חלק מאופוס 8 שהתפרסם  ב – 1775.

ביצירה הזו מתגלה הרבגוניות הטכנית של המלחין.

זו אחת הדוגמאות הידועות ביותר של  מוסיקה תוכניתית, המספרת סיפור ומציירת תמונה. בעניין אחר: נזכיר

שמתוך 500  הקונצ'רטי של וויוואלדי , יותר מ – 230 הולחנו לכינור סולו. זאת ועוד, תוך כדי מחקר על עבודתו של המלחין  י.ס. באך, התברר כי זה עיבד למקלדת כמה מיצירותיו של וויוואלדי . ההתעניינות ביצירתו מתעוררת  מחדש.

דומניקו סקרלטי :  יליד נפולי, 1685 – 1757. ניגן בעוגב והלחין בקפלה המלכותית, כבר בגיל 16.

בעודו צעיר ביותר, חיבר שתי אופרות נפוליטניות ולאחר מכן, שכתב את "אירנה" של ולכולו. ארבע  שנים שהה  בוונציה.

הוא גם הועסק ע"י קז'ימיז'ה – מלכה פולניה גולה שהתגוררה ברומא. הוא  הלחין עבור חצרה של זו שבע אופרות, ביניהן, "תטיס בסקירוס" ואלה חלק, בלבד, מתוך שבעים אופרות שהשתמרו עד ימינו.

ב- 1,713 סקרלטי התמנה כמאסטרו די קפלה בוותיקן. בין השאר, היה נגן צ'מבלו באופרה האיטלקית של לונדון ולאחר זמן, התמנה למנהל המוסיקה בכנסיה הפטריארכלית של ליסבון. לבסוף, הוא השתקע בשירותה של האינפנטה מריה-ברברה, בת למלך ז'ואו ה- 5. רצף ומגוון המשרות אפשר לו להרחיב שטחי ההתעניינות, הן במוסיקה דתית והן בחילונית.

בליסבון נכנס לתקופת הלחנה פורייה ובין השאר, הפיק שני אוספי סונטות למקלדת, ללא ליווי. אלה כוללים, כל אחד מהם, 15 כרכים ובסה"כ, יותר מ- 500 יצירות שביססו מעמדו כאחד  מחשובי המלחינים ל-צ'מבלו. ביצירות האלה מורגש אפקט הפריטה, דמוי הגיטרה .

הקטעים ידועים במורכבות הטכנית שלהם. בסיכום יאמר שהמעבר של סקרלטי לחצי האי האיברי, הרחיק אותו מהסגנון הנפוליטני באופרה ובזכות כך, נפתח בפניו כר נרחב לניסויים והיה חופשי לפתח צורה וסגנון  חדשים בהלחנה למקלדת.

מוסיקת הבארוק באירופה

התקופה הזו נמשכת לאורך המאות ה- 17 וה- 18, תקופה שבה אירופה עברה שינויים מדיניים מהותיים. במקביל לכך, במאה ה- 17 הייתה גיאות אדירה של יצירות מופת  ספרותיות: מחזות, שירה וספרות יפה.

שמחת החיים והביטחון העצמי של סגנון הבארוק זכו לביטוי באדריכלות,, פיסול וציור.

גם בתחומי הטכנולוגיה היו הישגים משמעותיים עם המצאת הטלסקופ והמיקרוסקופ והישגים מדעיים נוספים.

סגנון הבארוק התפתח כדי לענות על צרכיה של התחייה הקתולית. המונח לקוח, אולי, מהשפה = פנינה בעלת צורה חריגה.

הדגש הוא , אומנם, על "חריגה", שכן, Barroco  הפורטוגזית – בסגנון החדש היה רמז של התרחקות מהסימטרייה ומההרמוניה של הרנסנס. באומנות הפלסטית, הפסל-אדריכל האיטלקי ברניני היה חלוץ הסגנון החדש. בהקשר המוסיקלי, המונח "בארוק" הוא פחות מדויק מאשר בתחומים אחרים. הוא משמש לתיאור סגנון מעוטר ונוטה לתיאטרליות ותו לא.

במהלך תקופת הבארוק התווסף למוסיקה עושר של צורות חדשות, הן קוליות – האופרה, הקנטטה  והאורטוריה , והן  כליות, כמו: הסונטה והקונצ'רטו.

עיקר הפעילות המוסיקלית  התנהלה  באיטליה, כשבמרכזה עלתה והופיעה היצירה האופראית. נתייחס בהמשך גם לארצות נוספות, כמו: גרמניה, צרפת, אנגליה ובמידת מה הולנד. נבקש להזכיר גם את תרומתו של הכנר הווירטואוז – היינריך ביבר מבוהמיה (1687 – 1762 ) שחיבר אופרות, יצירות למקהלה ומוסיקה קאמרית,  אם כי, המוניטין שלו התבססו על יצירות לכינור, כדוגמת "סונטות המיסתורין". במוסיקה למקלדת,  יש להזכיר גם את היצירות לעוגב של המלחין הדני – דיטריך בוקסט הודה ( 1637 – 1707 ).

מוסיקת הבארוק בגרמניה

למוסיקה היה תפקיד נכבד בפולחן הפרוטסטנטי – הלותרני. זאת,להבדיל מהפולחן הקלוויניסטי.

מרטין לותר בעצמו היה טנור ערב, חובב מוסיקה נלהב ומלחין אשר עשה רבות להמשך מסורת המוסיקה הכנסייתית. גישה מנוגדת לגישת הקלוויניסטים שדגלו בספגנות דתית ולכן, אסרו אפילו על נגינה בעוגב.

מבין המוסיקאים הנודעים של התקופה בולטים מספר מלחינים: היינריך שוץ, יוהן פכלבל, ג'ורג' פ. טלמן, יוהן סבסטיאן באך וג'ורג' פרידריך הנדל. נתייחס להלן, בצורה מפורטת יותר, אל  שני המלחינים האחרונים .

יוהן סבסטיאן באך,   יליד איזנך, 1685 – 1750, היה נגן עוגב שהפליא לנגן. כמו כן, למד את  אומנות בנייתו של הכלי ובהזדמנות מסוימת גם שר במקהלה. בחייו הבוגרים הוא התמנה כקונצרטמאיסטר (נגן ראשי), בחצרו של הדוכס מוויימר.

שם הוא התפתח כמלחין: עיבד כמה  מהקונצרטי של וויוואלדי  לעוגב ולצ'מבלו והלחין את הקונצ'רטי לכינור במי מג'ור וב"לה מינור וכן, את הקונצ'רטו הכפול ברה מינור. הפרק בחצר הדוכס  מווימר הסתיים בכי רע ובאך נאלץ לעזוב.

באך ומשפחתו עברו אל חצרו של הנסיך ליאופולד מקתן. שם הרבה להלחין והשלים את ששת הקונצ'רטי הברנדנבורגיים שתוארו על ידו כקונצ'רטי לכמה כלים. אלה חוברו לקבוצת סולנים  המוצבת מול כלל התזמורת. לדוגמא, בקונצ'רטו החמישי ישנה קבוצת סולנים הכוללת: חליל, כינור  וצ'מבלו. בקונצ'רטו השני יש הרכב של חצוצרה , חלילית, כינור ואבוב.

באך הרבה לחבר יצירות למקלדת ובהן הקונצ'רטו האיטלקי וכן, את הכרך הראשון של "הפסנתר המושווה", בו נכללים  פרלודים ופוגות, בכל הסולמות.

העיר לייפציג, בגרמניה, הייתה תחנתו האחרונה של באך. הוא  עבר לשם ב- 1723, כיהן במשרת הקנטור של בית הספר תומס ונשאר במקום עד יום מותו.

הוא עסק בהוראה, אך במקביל ניתנה לו אפשרות לחבר יצירות גדולות: הלחין קנטטה לתפילת יום ראשון ולחגי הכנסייה ובין השאר, הלחין את היצירה "מתיאוס פאסיון" אשר חוברה לטקסט מהברית  החדשה ומשתתפים בה סולנים, מקהלה כפולה וארבעים נגנים.

בפאסיון משולבים כוראלים  (מזמורים מולחנים) עם קטעי מקהלה ואריות ובין אלה מקשר האוונגליסט שמספר ושר את הטקסט מהברית החדשה עם ליווי פשוט של עוגב. הפאסיון הזה ( מתאוס ) וה- "יוהנס פאסיון" נחשבים לפסגת הישגיה של המוסיקה הדתית, עד אותו הזמן. בשנותיו האחרונות, באך הלחין את  "וואריאציות גולדברג" לצ'מבלו, את "המנחה המוסיקלית" ואת "אומנות הפוגה" (בלתי גמורה).

ג'אורג' פרידריק הנדל ,  יליד האלה, 1685 – 1759 , היה בן תקופתו של באך וגם הוא התמחה  בנגינה על עוגב, בכינור ובצ'מבלו. הנדל הלחין בסגנונות שונים והשקיע זמן רב בהעתקת תווים מאוסף  כתבי היד של מורהו – פרידריך צכאו.

אחר תקופה קצרה של נגינה בעוגב הכנסייה ולימוד באוניברסיטה , עבר להמבורג – העיר הגרמנית היחידה שהיה בה בית אופרה ציבורי. הוא ניגן בה  בכינור ובצ'מבלו ולאחר שלוש שנים, הוצגו בה גם שתי האופרות הראשונות שלו.

ב- 1706 עבר  לפירנצה, בשירותו של הדוכס הגדול מטוסקנה. שם הושפע ע"י המלחינים האיטלקיים  הגדולים, בני דורו. הוא הלחין אופרות כשהבולטת בהן הייתה "אגריפינה".

כמו כן, הלחין  אורטוריות ויותר מ- 150 קנטטות. בהמשך, ביקר בוונציה ובאינסברוק ולאחר מכן, נסע ללונדון. שם הרבה להלחין  ועשה לקידומה של האופרה .

 פרפרים (כל הזכויות שמורות).

  • Share/Bookmark

עוד כדאי לקרוא:

  1. המדריך: מוסיקה אומנותית בימי הביניים – מבוא
  2. המדריך: על המלחינים את המוסיקה הקלאסית
  3. תינוקות זוכרים מוסיקה קלאסית מורכבת, מחקר חדש מתוצרת קנדית
  4. 350 מוסיקאים צעירים מתאספים בפלורידה שבארה"ב לפסטיבל תזמורות נוער
  5. תוכנית לימודים חדשה ויחודית באוניברסיטת Northwestern
לא התלהבתיאהבתי (No Ratings Yet)
Loading ... Loading ...

הוספת תגובה

עליך להתחבר כדי להוסיף תגובה.