תולדות המוסיקה בישראל. מדינה ומוסיקה המתפתחים לאורך השנים | Mahler: Live in China
הדפסה הדפסה
ראשי » ארכיון הפורטל הקלאסי

תולדות המוסיקה בישראל. מדינה ומוסיקה המתפתחים לאורך השנים

פורסם ב"פורטל הקלאסי" בתאריך 11/05/2002

תולדות התפתחות התזמורות בישראל

התזמורת הפילהרמונית הישראלית, פעם היה כאן צליל חם

תולדות התפתחותם של מוסדות המוסיקה בישראל, והאיכות הבינלאומית הגבוהה שלהם, הן סיפורו הנפלא של נס, של קסם שהוגשם בניגוד לכל היגיון. והפעם נתחיל מהסוף דווקא: מספר התזמורות וגופי הביצוע בישראל אינו עומד כלל ביחס ישר למספר האוכלוסין במדינה. ישראל חוגגת את חג היובל שלה עם 10 (!) תזמורות, תופעה שאין לה אח ורע בעולם.

תולדות התפתחותן של התזמורות בישראל הן הסיפור של חזון, יוזמה אישית, דימיון והעזה של יחידים. לא המדינה יזמה את מוסדות המוסיקה. רק אישים בודדים, שלעתים נחשבו אף ל"משוגעים לדבר", הם שהיו המייסדים, ההוגים והדוחפים של המפעל. לרוב היה זה אפילו בניגוד לכל היגיון. כנגד כל הסיכויים.

הימים הם טרם קום המדינה. החברה הישראלית, שמנתה כ-500 אלף יהודים, עוד לפני שחוקקה את חוקיה, פילסה לעצמה את הדרך לצמיחתם של חיי מוסיקה עשירים. החברה האמינה כי היא זקוקה למוסיקה כמזון רוחני.

הכול התחיל באמצע שנות ה-30. הכנר היהודי הנודע ברוניסלב הוברמן עבר בכל רחבי גרמניה וארצות אירופה המרכזית, וקרא בקול נרגש לנגני התזמורות היהודיים לעזוב הכול, לברוח ולהצטרף לתזמורת סימפונית חדשה, המוקמת בארץ-ישראל. הכנר היהודי מלודז' הבין את מה שרבים לא רצו להבין אז, ששואה גדולה עומדת להתחולל באירופה.

הוברמן הביא לתל-אביב את מיטב הנגנים הצעירים והפך אותם לתזמורת אחת. כך נולדה הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1936 ניצב לפני התזמורת החדשה, לא פחות ולא יותר מאשר ארתורו טוסקניני, מגדולי המנצחים של המאה. עוד לא קרה בהיסטוריה, שתזמורת סימפונית חדשה, שמעולם לא הגישה קונצרט בחייה, תזכה להיוולד עם הגדול שבמנצחים.

הפילהרמונית הישראלית נולדה מתוך החזון הנועז של הוברמן, ומתוך המוסיקליות והאנושיות הנדירה של טוסקניני.

מאז הפכה הפילהרמונית לספינת דגל של חיי המוסיקה בישראל. שמה יצא לפניה ברחבי העולם, והאיכות הגבוהה שלה, שעמדה בסטנדרטים הגבוהים ביותר של תזמורות העולם, הפכה לסמלה המסחרי. עם השנים, הגיעו בעקבותיה לישראל, וניצבו לפניה, גדולי המנצחים בעולם: ברנשטיין, קוסביצקי, אורמנדי, צ'ליבידקה, מונטה, פאריי, בארבירולי, מיטוופולוס, ג'וליני, מאזל, אבאדו, לויין, שולטי, מאזור, בארנבוים, סינופולי, ואלה רק מקצת מהרשימה הארוכה. בעשורים הראשונים לחייה לא היה לה, לפילהרמונית, מנצח ראשי, שהוא גם המנהל המוסיקלי שלה. החל משנות ה-60, הפך המנצח זובין מהטה להיות מנהלה המוסיקלי.

בזכות הפילהרמונית הפכה ישראל לצומת חשוב למפגש של גדולי אומני המוסיקה בעולם: החל מישה חפץ ודוד אויסטרך, ועד ליצחק פרלמן ופנחס צוקרמן בכינור. מארתור רובינשטיין וגלן גולד, ועד למארי פרחייה ולראדו לופו בפסנתר. מפיטגורסקי ורוסטרופוביץ' ועד ללין הארל ויו-יו מא בצ'לו. בזכות הסולנים הגדולים התחברה ישראל אל מרכזי המוסיקה הגדולים של העולם.

במקביל נוסדה בירושלים תזמורת סימפונית נוספת – תזמורת קול ישראל, תזמורת הרדיו. היום היא נקראת התזמורת הסימפונית ירושלים, ומנהלה הנוכחי הוא המנצח דוד שלון. לאחר הקמת המדינה החלו לצוץ תזמורות נוספות: הראשונה הייתה זו התזמורת הסימפונית חיפה, (מנהלה הנוכחי הוא המנצח סטנלי ספרבר).

אז גם נוסדה תזמורת הקיבוצים. תזמורת זו באה לתת ביטוי לנגנים ולמלחינים חברי הקיבוצים בישראל. היום מנהלה הנוכחי הוא המנצח דורון סלומון.

בראשית שנות ה-60 נולדה התזמורת הקאמרית הישראלית, ביוזמתו של המנצח גארי ברתיני. תזמורת זו באה לענות על הצרכים של הרפרטואר של תזמורת קאמרית טיפוסית: ביצוע יצירות מתקופת הבארוק, התקופה "הקלאסית" והמוסיקה של המאה ה-20. גם היא זכתה להביא ממיטב המנצחים והסולנים של העולם. במרוצת השנים הגיעה התזמורת הקאמרית לשיאים בלתי נשכחים בביצוע מספר יצירות מופת תחת שרביטם של בריו, ברשאי, קורבוז, ברניוס, וורטן, סוונסון ואחרים.

עם גל העלייה הגדול הראשון מברית-המועצות לשעבר בראשית שנות ה70-, התעורר הצורך הדחוף לקלוט את מאות המוסיקאים הרוסים המקצועיים שעלייה זו הביאה עמה. אז הוקמה, בנגב דווקא, הסינפונייטה הישראלית באר-שבע. המנצח אבי אוסטרובסקי היה המנצח הראשון שלה במתכונתה הקאמרית. המנצח מנדי רודן, שהחליף אותו, הפך אותה לתזמורת סימפונית קטנה, הרחיב לה את הרפרטואר, והעלה אותה לרמה של איכות. מה שנראה בתחילה כתמונה סוריאליסטית, תזמורת בעירו של אברהם אבינו, על רקע של דקלים ומדבר, הפך למציאות ישראלית אמיתית ומרגשת.

בסוף שנות ה-80 נולדה תזמורת חדשה – התזמורת הסימפונית ראשון-לציון. זה היה צירוף של נגנים, יוצאי בריה"מ, לצד נגנים ילידי הארץ. המלחין והמנצח נועם שריף עשה אז, בראשית דרכו כמנצח, את הלא-יאומן במציאות הישראלית: כבר בשנותיה הראשונות הפכה תזמורת ראשון-לציון, מבחינת הרמה והאיכות, לתזמורת "מס' 2" של המדינה. היא גם הפכה להיות התזמורת של האופרה הישראלית החדשה.

במרוצת השנים עברה תזמורת ראשון-לציון תמורות ומשברים. המנצחים מנהלי-התזמורת התחלפו בה במגמה להעלות חזרה את רמתה הגבוהה. לאחרונה מונה המנצח מנדי רודן כמנהלה המוסיקלי של התזמורת.

אל הגלריה של תזמורות ישראל הצטרפה גם תזמורת חדשה יחסית – תזמורת רעננה. ייחודה בכך שנולדה מתוך הקהילה. היא אף עשתה רבות כדי לשלב את בני הנוער והדור הצעיר בקרב הקהילה. מנהלה הנוכחי הוא המנצח יובל צליוק. תזמורת רעננה מגישה מוסיקה הנמצאת על קו התפר שבין הקלאסי-הפופולרי לבין היפה שבמוסיקלי-אתני.

המוסיקאים הישראלים כיחידים – כיבוש בימות העולם

הכנר היהודי נתן מילשטיין, מאודסה לניו יורק

"הכינור היה ליהודי כרטיס יציאה מהגטו" – אמר פעם, ובצדק, הכנר הנודע אייזיק שטרן. אבל היום אפשר לומר, כי הכינור הפך לישראלי כרטיס כניסה לבימות העולם הגדולות. זו המהפכה המוסיקלית הגדולה ביותר שהתרחשה אי-פעם במדינת ישראל.

פעם קראו לכנרים גדולי העולם בשם יהודי מנוחין, דוד אויסטואך, נתן מילשטיין, ומעל כולם – ישה חפץ האגדי. היום קוראים להם פנחס צוקרמן, שלמה מינץ, גיל שחם, ומעל כולם – יצחק פרלמן. לא יאומן – אבל כולם ישראלים. פרלמן היום בעולם הוא הישה חפץ של ימינו.

הסוד הגדול לתופעה הזו הוא, שעם קום המדינה, הפכה ישראל למעין "חממה" לגידול כנרים גדולים. והכול בזכות מורים מעולים לכינור ובראשם אילונה פהר, אגדה מהלכת על שתיים. היו לה כנראה קרני רנטגן נעלמים, שבכוחן ידעה לאתר את ילדי הפלא של הכינור. בזכותה קמו לעולם כנרים מעולים כפנחס צוקרמן, שלמה מינץ, מרים פריד, שמואל אשכנזי, ארז עופר ואחרים.

אם קיים הישג מוסיקלי-אנושי גדול של מדינת ישראל, זהו יכולתה לגלות, לעודד, לטפח ולהוציא לעולם את 'המשולש" המופלא – הפסנתרן דניאל בארנבוים, והכנרים יצחק פרלמן ופנחס צוקרמן. שלושה אלה נחשבים היום הגדולים בעולם. היו תקופות שבהן כונתה שלישייה זו בכינוי החיבה, או לחילופין – בכינוי הקנאה – "המאפיה הישראלית" במוסיקה. ואכן, שלושתם אינם רק נגנים מעולים, הם הפכו כבר למושג, למודל של חיקוי, לכוח המניע של מרכזי העולם במוסיקה.

על בארנבוים אפשר לומר ללא כל שמץ של הגזמה, שהוא היום "תופעת טבע" בעולם המוסיקה. הוא אולי הפורה מבין כל המוסיקאים בעולם. בארנבוים איננו רק מגדולי הפסנתרנים בעולם. הוא הפך גם לאחד מגדולי המנצחים בעולם. בארנבוים הוא אולי המוסיקאי היחיד בעולמנו שהצליח בעת האחרונה לפרוץ את כל גבולות המוסיקה. הוא גם פסנתרן סולן, גם מנצח על תזמורות סימפוניות, גם שותף פעיל במוסיקה קאמרית, גם מנצח על אופרות ממוצרט ועד ואגנר. את כל אלה הוא מגיש ברמה הגבוהה ביותר. לעתים אפילו מציג ביצועי מופת. פלא מוסיקלי מהלך על שתיים.

אחת התופעות הבולטות שהן בלעדיות לישראל בתחום המוסיקה, זה היצוא של מספר כה רב של מנצחים ישראלים, שחלקם הגדול מנהל בתי אופרה ותזמורות בעולם: אליהו ענבל, משה עצמון, דוד שלון, גארי ברתיני, אורי סגל, יואב תלמי, אבי אוסטרובסקי, גבי כמורה, סטיב סלואן, אורי מאיר, דורון סלומון, יובל הדרי, יובל צליוק, אריה ליפסקי, ירוחם שרובסקי, מאיר מינסקי, אשר פיש, איתי טלגם, נועם שריף, סטנלי ספרבר – 20 מנצחים תוצרת ישראל. מספר שלא היה מבייש אף אחת מארצות המערב.

אולם השלישייה של המנצחים הישראלים שהיא היום משכמה ומעלה היא: דניאל בארנבוים, דניאל אורן ויואל לוי.

דניאל אורן התמחה בניצוח על האופרות האיטלקיות הגדולות. זמרים גדולי עולם כפאברוטי ודומינגו, לצד במאים מעולים כזפירלי, מרבים להופיע אתו. אורן דומה למי שמוכר פריג'ידרים לאסקימואים. הישראלי הזה מביא לאיטלקים הצגות מרגשות של אופרות איטלקיות דווקא, לקול תשואות הביקורת והקהל האיטלקי.

יואל לוי קיבל תחת שרביטו ניהול של תזמורת אמריקנית חשובה – תזמורת אטלנטה. לאחר שהיה עוזר מנצח של לורין מאזל הנודע בתזמורת קליבלנד, הוא מוליך את תזמורת אטלנטה מחיל אל חיל. ההצלחה המופלאה שלו הביאה לו ולאטלנטה חוזה הקלטות חשוב.

ישראל בת ה-50 – יש לה סיבה לחגוג עם כל המנצחים המוכשרים שהוציאה משורותיה אל העולם הגדול.

האופרה הישראלית – הרנסאנס החדש בחיי המוסיקה בישראל

עם הקמת המדינה הופיעה בישראל זמרת סופרן אמריקנית בשם אדיס דה-פיליפ. היא הקימה כאן וניהלה את האופרה הישראלית. דה-פיליפ אישה חזקה. בעלת דמיון והעזה. מקום מושבה הקבוע היה באולם הכנסת הראשונה שבשפת הים בתל-אביב. איכות ההפקות לא הייתה גבוהה ביותר. הכול היה שנוי במחלוקת. הביקורת המקצועית לא הרעיפה עליה שבחים. היו חלקים רבים בין המוסיקאים המקצועיים שאפילו זלזלו ברמתה.

הקהל המשיך לנהור בהמוניו לקונצרטים של הפילהרמונית, כי שם הוא התחבר עם האיכות הגבוהה ביותר של המוסיקה העולמית. ואילו לאופרה הישראלית דאז היה שם נרדף למשהו פרובינציאלי, שאין בו לא איכות ולא קסם. כאשר הממסד הפוליטי הפנה את גבו אליה, נסגרה גם מהדורה זו של האופרה הישראלית.

אולם את המפנה הגדול בחיי האופרה בישראל חולל אורי עופר. זה היה בשנת 1985. עופר שימש אז מנהלו של התיאטרון הקאמרי. הוא חבר אל התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של יואב תלמי, והם העלו לראשונה, באולם הקאמרי בתל-אביב, את דידו ואנאס של פרסל.

כך נולד גוף חדש: האופרה הישראלית החדשה. אורי עופר התמנה למנהלה הכללי. רוח חדשה של רעננות עלתה מהאופרה החדשה. הריח של זמרים, במאים, מנצחים ונגנים צעירים עלה באוויר. ומאז עונת 1987/8 התחילה האופרה החדשה להיכנס להילוך גבוה. הקהל קיבל את האופרה החדשה בהתלהבות. מזמן לא נשמעה ולא נראתה התלהבות כה רבה של האופרה, הביקורת והקהל כאחד. אם בעולם התרחש אז רנסנס בשדה האופרה, הפכה האופרה הישראלית לרנסאנס כפול ומכופל בתודעת הישראלים. זו הייתה שעתה היפה של המוסיקה בישראל.

גארי ברתיני התמנה ליועץ מוסיקלי, ולימים הפך למנהל מוסיקלי. חנה מוניץ התמנתה למנהלת האופרה. האופרה החדשה זכתה לבניין אופרה חדש ומהודר שנבנה בתל-אביב. היום כבר אין לאופרה מנהל מוסיקלי. המנצח אשר פיש התמנה ליועצה המוסיקלי.

אחד מסימני ההיכר של האופרה החדשה היה תשומת הלב המיוחדת והעודפת על הצד התיאטרלי. וכאן היו הצלחות אחדות. אבל זה היה על חשבון הצד המוסיקלי. על חשבון תשומת הלב לאיכות השירה של הסולנים ולבחירת המנצחים. בעשור הראשון של האופרה הישראלית אפשר לומר, שהיא הייתה טובה יותר מן ההיבט התיאטרלי, ופחות מן ההיבט המוסיקלי.

אבל את השיאים האמיתיים של האופרה החדשה בכל תולדותיה הביאו דווקא שני מנצחים גדולים: דניאל אורן הישראלי עם איכות מהממת של האופרות נבוקו מאת ורדי, לה בוהם של פוצ'יני (בעבודה משותפת עם הבמאי האיטלקי הנודע פראנקו זפירלי), וואלרי גרגייב עם שתי הפקות מלהיבות: חובנשצ'ינה מאת מוסורגסקי, וליידי מאקבת ממצנסק של שוסטקוביץ/ אז התחיל הרנסאנס של האופרה בחיי המוסיקה בישראל, לקבל תאוצה חדשה.

היצירה המוסיקלית הישראלית – בחיפוש אחר הזהות האישית

תולדות היצירה המוסיקלית בישראל הן הסיפור של המלחין הישראלי בחיפושו אחר זהותו. 50 שנות היצירה עברו על המלחין הישראלי כמו מטוטלת הנעה בין חיפוש אחר הזהות הלאומית שלו, לבין חיפוש אחר דרך ההבעה שיש לה גם תוקף אוניברסלי.

את התפתחות היצירה הישראלית אפשר לראות דרך שלושה מעגלים השלובים זה בזה:

המעגל הראשון – מעגל דור המייסדים. עם הקמת המדינה עמדה המוסיקה הישראלית בסימן הדומיננטיות של מה שקרוי: הסגנון "הים-תיכוני". סגנון זה היה למעשה זרם ספציפי של האימפרסיוניזם המוסיקלי המערבי. הדגש בו היה על תיאור ההתרשמות מן הנוף הפיסי והתרבותי החדש. הוא היה פרי האידיאולוגיה שנוסחה אז על-ידי המלחינים פאול בן-חיים, עדן פרטוש, ואלכסנדר בוסקוביץ', שקיבלו את חינוכם בגרמניה ובממלכה האוסטרו-הונגרית.

סגנון זה ניסה לשלב את רוח האימפרסיוניזם המערבי, בדרך של עיבוד החומר ובתזמור. את החומרים המוסיקליים הם שאבו מן המזרח: מהלחנים ומהמנגינות של התימנים וקהילות ספרד, ומצלצול השפה העברית שנשמע להם אוריינטלי ומלהיב. למרבית המלחינים האלה, השפה העברית הייתה זרה. הצליל שלה, התחביר הלשוני והאינטונציה, ביטאו אצל חלק מהם תחושה של ארכאיות. במוסיקה חיו המלחינים האלה כאנשי המזרח כביכול, אבל בחיי היום-יום חיו כאנשי המערב לכל דבר. השניות הזו רק החריפה את גלישתם של אחדים מהם אל הפלקטי ואל הבומבסטי.

בשנות ה-50 קמו מתנגדים לסגנון הים-תיכוני. אלה טענו שיש כאן "ציונות מוסיקלית", מלאכותיות, חוסר הפנמה של התרבות המקומית והמנטליות שלה. הם יצאו כנגד מה שהם כינו טיפול חיצוני בחומרים מזרחיים, וקביעת אוניפורמיות סגנונית.

בראש המתנגדים ניצב אז המלחין יוסף טל. הוא ייצג אז את "הגישה האוניברסלית" במוסיקה הישראלית. דרך כתיבה השואפת לספוג מהזרמים העכשוויים הפועלים במוסיקה המערבית. טל התנגד לסגנון האימפרסיוניסטי ולביטוי החיצוני של השימוש בציטטים המזרחיים. ביצירותיו יש אנרגיה דרמטית, ואפשר למצוא בהן רגישות לעיצוב שלם של הצורה המוסיקלית. טל היה גם חלוץ המוסיקה האלקטרונית בישראל.

מקום מיוחד שמור לו, למרדכי סתר, בדור המייסדים. סתר ניצב בנקודת הגבול שבין האסכולה הים-תיכונית, לבין המגמה של האוניברסליות במוסיקה. סתר לא היה דומה לאיש. הכל אצלו היה מקורי. חד-פעמי. מלא רגישות מעודנת. טיפול בחומרים מוסיקליים שמקורם במזרח, אבל יצוקים נצורה נפלאה בתוך צורות מוסיקליות, במיוחד מתקופת הרנסאנס.

המעגל השני – תלמידי דור המייסדים. מעגל זה הוא החוליה החלשה ברצף של היצירה המוסיקלית הצומחת בישראל. למרבית אנשי המעגל הזה קשה היה להתמודד עם המקצועיות, הסמכותיות וההתלהבות הראשונית של מוריהם. בעולם המערבי מגיע "האוונגרד" המוסיקלי לשיאו. אבל אנשי המעגל זה, או שהם מנתקים עצמם מהעולם ושוקעים בנתיבת שנפולים מזויפים של הסגנון "הים-תיכוני", או שהם גולשים לתוך האוונגרד, אבל אינם מסוגלים לכתוב שום דבר מקורי בסגנון זה.

שלושה מלחינים מצליחים להמריא כאן מעל כולם: עמי מעייני, נועם שריף ואריק שפירא. מעייני אמנם ממשיך במוצהר את הסגנון הים-תיכוני, אבל הוא כבר לא בהכרח אימפרסיוניזם צרפתי. מבחינת הצורה המוסיקלית הוא קרוב לאסכולה הגרמנית. מכל אנשי המעגל הזה מעייני הוא שיודע לכתוב במתכונת הצורות הגדולות: קונצ'רטו, סימפוניה וכו'.

שריף מבטא כתיבה וירטואוזית מבחינת איכות הצבע והתזמור. אם קיים "גלגול" חדש של הסגנון הים-תיכוני אצל מעייני ושריף, הוא ברמה מתוחכמת יותר. החומרים שלובים זה בזה, ואין בהם יותר הפרדה מלאכותית בין התוכן לצורה.

המיוחד מכולם הוא שפירא. היחיד שהפנים כהלכה את הכתיבה האלקטרונית. מלחין מעולה, מקורי, הרואה עצמו מעורב מבחינה חברתית. שייך לכאן ולעכשיו.

המעגל השלישי – דור המלחינים הצעירים. בישראל של שנות ה-90 אנו עדים לתופעה מרעננת: אל הבמה פורצת קבוצת מלחינים צעירים משוחררת מכל עכבות. מכל מחויבות אידיאולוגית בפרוטה. ואלה כבר אינם מלחינים "מטעם". אינם שייכים יותר לקולקטיב מזויף. גם אינם עוטים מסיכה של "מתייסרים" או כובד ראש מדומה. הבולטים במעגל זה הם: עודד זהבי, גיל שוחט וצח דרורי.

צעירים אלה מתנהגים כמו שצעירים צריכים להתנהג: הם מתרגשים. מתלהבים. ספונטניים. רומנטיים. צוהלים כמו סייחים. עניינם רק בביטוי האישי שלהם. אוזנם כרויה לכל הנעשה בעולם המוסיקלי מסביב, והם מנסים להשתלב בו. אבל המפתיע אצלם הוא הרמה המקצועית הגבוהה. המיומנות הנפלאה שבכתיבה, שאופיינית רק למלחינים גדולים באמת. לעתים המקצועיות שלהם גבוהה אף יותר מזו של עמיתיהם הבוגרים.

לכל אחד מהם סגנון אישי מיוחד. על אף גילם הצעיר (בשנות ה-20 וה-30 לחייהם), יש להם כבר טביעת אצבעות מקורית משלהם. הם חוזרים ומתחברים עם המסורת האירופית המוסיקלית הגדולה מצד אחד, ומהצלצול של השפה והנוף המוסיקלי המקומי, מצד שני.

ועם המלחינים הצעירים החדשים האלה, לישראל בחג היובל שלה יש הזכות המלאה להיות אופטימית בשדה היצירה המוסיקלית.

פרפרים (כל הזכויות שמורות).

  • Share/Bookmark

עוד כדאי לקרוא:

  1. המדריך: על המלחינים את המוסיקה הקלאסית
  2. פסטיבל חדש מיוסד ע"י אסה-פקה סלונן: פסטיבל הים הבלטי
  3. הידעת? מבחר נתונים פיננסיים של מיטב התזמורות הגדולות בארה"ב
  4. 350 מוסיקאים צעירים מתאספים בפלורידה שבארה"ב לפסטיבל תזמורות נוער
לא התלהבתיאהבתי (No Ratings Yet)
Loading ... Loading ...

הוספת תגובה

עליך להתחבר כדי להוסיף תגובה.