את מי מחרימים - ואת מי לא, מאמר מאת פטר ע. גרדנויץ | Mahler: Live in China
הדפסה הדפסה
ראשי » ארכיון הפורטל הקלאסי

את מי מחרימים – ואת מי לא, מאמר מאת פטר ע. גרדנויץ

פורסם ב"פורטל הקלאסי" בתאריך 23/05/2002

את מי מחרימים – ואת מי לא מאת פטר.ע. גרדנויץ

מדוע אסור להשמיע ברדיו את תקליטיו של הרברט פון קאריאן, שתמיכתו בנאצים מפוקפקת – ואילו ביצועיהם של קרל בוהם וארנסט אנסרמה, אנטישמים מובהקים שהביעו אהדה מופגנת לאידיאולוגיה הנאצית, מושמעים ללא כל איסור, חרם או הגבלה ?!

מרשל הרמן גרינג, מס' 2 בגרמניה הנאצית, אמר: מיהו יהודי, קובע אני !".

היה זה כאשר נרמז לו, שסגן-אלוף בחיל-האוויר הנאצי,ידידו מילך, הוא יהודי ולכן עליו לפטרו. ואומרים עורכי תוכניות "קול המוסיקה" ברשות השידור הישראלית: "מיהו נאצי ומיהו אנטישמי, קובעים אנחנו !"

קיים אומנם חרם בלתי רשמי כביכול, על המוסיקה של ריכארד ואגנר וריכארד שטראוס. ואגנר הוא, כמובן, מחברה של המסה על "היהודים במוסיקה", ואגנר, אשר כל ימי חייו היה לו ספק וחשש שמא בו עצמו זורם דם יהודי, ואגנר זה שימש מופת ודוגמה להיטלריזם כדמות ה"גרמני הטהור", שלחם – אומנם במלים – נגד השפעת גזע זר על האמנות הגרמנית הקדושה.

אבל בעצם "לחם" ואגנר בעיקר נגד השפעתו של מתחרהו הגדול ג'אקומו מאיירבר, שהאופרות שלו הצליחו על בימות פאריס וברלין הרבה יותר מאלה ה"גרמניות" שלו עצמו; מצד שני, יש לזכור כי ואגנר ראה את פיתרון בעיית היהדות בהתבוללות ובעזיבת היהודים את הדת ואת ההרגלים הזרים שלהם, כלשונו.

אברהם צבי אידלסון, חלוץ המוסיקולוגיה היהודית, כתב באחד המאמרים המפורסמים שלו, שראה אור בכתכ-עת מוסיקולוגי גרמני זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, כי יש לברך את ואגנר על שלימד כי המלחינים היהודים במאה ה-19 (שעליהם מתח ואגנר ביקורת) לא חיברו מוסיקה יהודית, אלא היו רחוקים ממחשבה יהודית ומנאמנות לעמם.

ריכארד שטראוס, שמחברי תמלילי האופרות המעולות ביותר שלו היו יהודים : הוגו פון-הופמנסטאל וסטפאן צווייג . לא אהב את הנאצים ולא היה אהוב עליהם. כבר בשנת 1934 פירסם עיתון נאצי קריקטורה של שטראוס, המוצג שם בלעג כ"פיהרר שלהמוסיקה הגרמנית". בתחילת השלטון הנאצי התמנה שטראוס ליו"ר לישכת המוסיקאים, אבל כיוון שעמד על כך שהאופרה שלו "האשה השותקת", עם התמליל של סטפאן צווייג היהודי, תבוצע בדרזדן וששמו של המחבר יודפס בתוכניה, זה היה יותר מדי עבור השלטונות. מה גם שזמן קצר לפני אירוע זה פתחה המשטרה החשאית של הנאצים מכתב של שטראוס, שבו הוא מבקש מצווייג היהודי להמשיך לכתוב לו תמלילים, "מכיוון שהמישטר הנוכחי לא יאריך ימים". מייד פיטרוהו הנאצים מהנהלת הלישכה, ושטראוס עבר לחיות חיי בדידות בחווילתו אשר בגרמיש שבבוואריה.

כאשר הוזמן שטראוס לחבר מוסיקה חגיגית לחג נאצי זה או אחר, הוא מיהר לעשות זאת, כי עשה הכל תמורת כסף טוב. הוא גם חיבר אופרה לפי תמליל של המנצח קלמנס קראוס, נאצי אמיתי, אבל היתה זו האופרה "קאפריצ'ו", הכתובה בעיקבות רעיון יסודי של סטפאן צווייג. שטראוס גם עזר למו"ל היהודי שלו לברוח מגרמניה ולקחת עימו רכוש וכסף, שכלל גם את דמי-התמלוגים של שטראוס, שיכול היה למשוך עם תום מלחמת העולם.

 

הרברט פון-קאראיאן, מנצח שכשרונו אינו מוטל בספק אך נאמנותו למפלגה הנאצית אולי כן

ב"קול המוסיקה" אין משמיעים הקלטות של אחד המנצחים הדגולים של זמננו, הרברט פון קאראיאן. הוא, כמובן, גם לא הוזמן מעולם לנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. קאראיאן, ממוצא סרבי ויווני, הוקסם בשעתו מהכוח ומהכשרון האירגוני של המפלגה הנאצית והצטרף לסניף האוסטרי שלה ב-9 באפריל 1933. חודש מאוחר יותר הוא גם הצטרף לסניף הגרמני. מעולם לא היה פעיל במפלגה. הוא היה זקוק לה לקידום הקריירה שלו, ואכן זכה בכך. הכנר היהודי מיכאל שוולבה, הנגן הראשי (אחד מארבעה) בפילהרמונית של ברלין במשך שלושים שנה, גם בתקופת כהונתו של קאראיאן כמנהלה המוסיקאלי, סיפר לכתב ישראלי שקאראיאן, באותה מידה ששירת את הנאצים היה מסכים להיות מנצחה הראשי של כל תזמורת חשובה אחרת, אילו היתה מזמינה אותו. על שירי-תהילה לנאציזם או על פעולה אנטי-יהודית של קאראיאן, לא ידוע מאומה. אבל לאחר נפילת הנאציזם היה זה קאראיאן שעזר ותמך במנצחים ישראלים צעירים רבים, ביניהם דניאל בארנבוים, משה עצמון, גבריאל כמורה ודניאל אורן.

לעומת זאת, מרבים להשמיע ב"קול ישראל" הקלטות של המנצח השווייצרי ארנסט אנסרמה. לא זו בלבד שהוא הראה אהדה מופגנת לשלטון הנאצי, אלא שנים רבות אחרי נפילתו פירסם ספר פסבדו-מדעי בן יותר מאלף עמודים, שבו הקדיש אחדם מהם ל"הרס המדע והאמנות שהיהודים אשמים בו".קארל מארקס , כך "מסביר" אנסרמה: "הרס את מושגינו על ערך הכסף". אלברט איינשטיין "קילקל את הידע על האוניברסום". זיגמובד פרויד "זייף את חיי המין שלנו". כך גם "הרס" המלחין ארנולר שנברג את האוניברסום הטונאלי היפה והנצחי של המוסיקה. במאתיים עמודים מלאי טבלאות מתמטיות מגיע אנסרמה למסקנה, שאחרי מוריס ראוול "יבלתי אפשרי" עוד לחבר מוסיקה…

בתחילת דרכו של איגור סטראווינסקי תמך אנסרמה באופן פעיל בקומפוזיטור "מהפכני" זה וניצח על רבות מיצירותיו. אך לאחר שסטראווינסקי "נפל קורבן", כדברי אנסרמה, ל"השפעת שיטת הקומפוזיציה של שנברג היהודי", לא הצליח עוד לחבר מוסיקה ראויה לשמה, וכך נמצא כותב מוסיקה גרועה. כה אמר אנסרמה.

שאלתי פעם את סטראווינסקי כיצד הוא מסביר את ביקורתו החרפה של אנסרמה, שהיה פעם ידיד-אמת שלו. השיב סטראווינסקי: "אני הייתי זה :שהמליץ על אנסרמה לפני ידידי סרגיי דיאגילב וביקשתי שיזמין אותו לנצח על המוסיקה שלי, שכתבתי לבאלטים שלו. דיאגילב מלא את בקשתי. אחרי זמן-מה שאלתיו כיצד מוצא המנצח חן בעיניו. אז ענה לי דיאגילב, כי הוא רואה באנסרמה מוסיקאי מוכשר מאוד, אבל הוא אדם לא ישר. רק עשרות שנים לאחר מכן הבנתי את נכונות דבריו של דיאגילב הדגול". דברי סטראווינסקי.

את קאראיאן אין משמיעים ב"קול המוסיקה". אך האם זקוקים אנו להקלטותיו של אנסרמה האנטישמי ? והאם זקוקים אנו להקלטותיו של קארל ביהם יותר מאשר לאלה של קאראיאן ? קאראיאן לא היה אנטישמי כאנסרמה, וגם אין אנחנו יודעים על הערות אנטישמיות של ביהם. ייתכן שהוא לא היה זקוק לכרטיס חבר של המפלגה הנאצית, אך הוא קיבל על עצמו בלי היסוסים מינוי להנהלה המוסיקאלית של בית האופרה בדרזדן, אחרי שהנצאים גירשו משם את המנצח הדגול פריץ בוש.

"בוש היה גרמני נוצרי" במאה אחוז, אבל היה מתנגד מושבע של הנאציזם. כחמש.עשרה שנה אחרי המרד של היטלר במינכן, המרד של 9 בנובמבר 1923, עדיין מזכיר ביהם בראיון עיתונאי, כי היה זה "יום בלתי נשכח, שבו הגדודים החומים של אדולף היטלר התחילו לצעוד בכיוון לאולם האלופים. ניחשנו שהיינו אז עדים למאורעות שייהפכו לאבן-הפינה בתולדות העם הגרמני. נפלו אז פצועים רבים וראינו דם שנשפך לטובת האידיאולוגיה שהוכתרה בניצחון".

אומנם ביהם הכחיש אחרי המלחמה שאי-פעם אמר דברם אלה, אבל הם נמצאים בכתובים, שחור על גבי לבן, בספר שראה אור במהדורה ה25 בשנת 1941, כאשר הוזכר העניין במשפט ה"דה-נאציפיקציה" ב-1947 לא הזמינו את מחבר הספר להעיד בנושא, והעניין נשכח. גם נשכחה העובדה שביהם ניצח כבר ב-1933 בהמבורג על "לוהנגרין" של ואגנר לטובת "ברית הלוחמים לקראת תרבות גרמנית טהורה".

ובכן, קאראיאן – לא, ביהם . כן ?

 

קארל ביהם, ניצח בהתלהבות על יצירות מוצרט אך הפסיד בקרב על אמינותו

ומה בנוגע לסולנים ולקומפוזיטורים ?

בתוכנית "דור הזהב" הוקדשה סידרה ארוכה של תוכניות לפסנתרן הצרפתי אלפרד קורטו, אחד ממשתפי הפעולה הנאמנים והנמרצים של השלטון הנאצי בפאריס הכבושה. בשנת 1942 התמנה קורטו גם לנשיא "הוועדה המקצועית של המוסיקאים הצרפתיים" לשם שיתוף-פעולה עם לישכת המוסיקה הנאצית בברלין.

ומה לגבי סרגיי רחמנינוב, אחד הקומפוזיטורים האהובים והמושמעים ביותר ב"קול ישראל", ואף בתחרות רובינשטיין תבעו את נגינת יצירותיו על-ידי המתחרים ? עורכי התוכניות אינם יודעים, כנראה, על האנטישמיות של פסנתרן-מלחין זה.

בתחילת עלייתו של היטלר לשלטון נשאל רחמנינוב בפאריס על תגובתו למה שקורה בגרמניה. בתשובתו אמר למראיין : "מה שהיטלר מתכוון לעשות ליהודים זה טוב. גם במולדתי (רוסיה) גרמו היהודים לזיוף ערכים ולהרס". כאשר זכה רחמנינוב בגלל דברים אלה לביקורת חריפה בארצות.הברית, הכחיש, כמובן, שאי-פעם אמר אותם.

האם זקוקים אנו למוסיקה הבומבסטית והסנטימנטאלית שלו, למוסיקה הסופר-צ'ייקובסקית" הזולה ? גם מלחינים רבים שלא היו אנטישמים כתבו קיטש, שממנו יכולים ההמונים ליהנות.

קומפוזיטורים דגולים, שעליהם אנחנו מסרבים לוותר, ביטאו אף הם רגשות אנטי יהודיים : מוצרט, בטהובן, שופן, מוסורגסקי ואחרים. גם קראל אורף היה משתף פעולה, והוא כתב יצירות מטעם השלטונות, לאחר שהם לא מצאו כל עניין ב"כרמינה בואראנה" שלו.

את אנטון ברוקנר תיאר היטלר כ"נציג השני של המוסיקה הגרמנית" אחרי ואגנר. אבל לברוקנר המסכן לא ניתן להתגונן נגד זה. בהרצאותיו בווינה נהג תמיד לפנות אל התלמידים היהודים : "רבותי היהודים". היטלר בנה לברוקנר היכל כבוד בעיר האוסטרית לינץ, בדומה למה שואגנר בנה לעצמו בביירויט. כאשר בשנת 1943 דרש יוסף גבלס – מיניסטר התעמולה בממשלת היטלר הצהרות הזדהות מאמני גרמניה, שלח קארל אורף הלחנת פואמה של המשורר הלטיני הוראציוס, שאת תוכנה קשה היה להבין. לעומתו, חתם קארל ביהם על מיברק בזו הלשון : "אנחנו עומדים ונופלים עם אדולף היטלר".

גם שמותיהם של משתפי פעולה אחרים מופיעים בתוכניות המוסיקה בישראל, ביניהם : איריו קילפינן הפיני והנק באדינגס ההולנדי, שאין ערך ממשי ליצירותיהם.

לעומת הכבוד ש"קול ישראל" מחלק לדמויות מוסיקאליות מפוקפקות, נאצים ואנטישמים, לא דובר די בגדולי המחברים והמנצחים שהיו בין מתנגדיו האמיצים והפעיליס של הנאציזם. המעולים ביניהם בתחום הביצוע היו המנצחים ארטורו טוסקניני, פריץ בוש, האנס קנאפרטסבוש ואריך קלייבר, וכן הכנר אדולף בוש והמלחין קארל אמדאוס הארטמן.

כאשר מדור "התרבות" של הנאצים במינכן דרש מהארטמן לכתוב יצירה קאמרית לנגינת בכורה ב"פסטיבל של גרמניה החדשה" ולא היתה לו ברירה אלא להסכים, חיבר רביעיית כלי קשת, שנושאיה היו מבוססים על נעימות יהודיות עממיות (אותן הכיר מיהודי פולני, שעליו שמר ידיד במחבוא בקירבת מינכן). הנאצים העניקו לו את הפרס הראשון בפסטיבל, ואף שלחו את היצירה כנציגת גרמניה לפסטיבל בשוויץ.

את קנאפרטסבוש אומנם לא פיטרו, הנאצים אבל הוא זכה אצלם לביקורת חריפה בגלל אי-הצטרפותו למפלגה ודברי הלעג שהשמיע כלפיה. הכנר אדולף בוש, שהיה הסולן הראשון בקונצרטים שביצעה "התזמורת הארץ-ישראלית" של הוברמן (ינואר 1937), עזב את גרמניה כבר ב-1927 ועבר לגור בבאזל, שם הוא חי יחד עם חברי רביעייתו ועם הפסנתרן (היהודי) רודולף סרקין. בבאזל גם לימד את יהודי מנוחין.

על גדולתו של טוסקניני אין צורך להרחיב את הדיבור. הניצוח שלו על הקונצרט הראשון של "התזמורת הארץ-ישראלית" בדצמבר 1936 מדבר בעד עצמו.

פריץ בוש, שהיה עדיין בגרמניה ב-1933, נאלץ לברוח משם בגלל התנגדותו לראשי השלטון. בעיקר סירב לפטר את האמנים היהודים שהיו בבית האופרה בדרזדן. יום אחד קיבל מיכתב תוכחה, המותח ביקורת על פעולותיו. את המכתב כתב מי שהיה הממונה על חיי התרבות בעיר. לבוש נודע, שהאיש היה גם מנהל מיפעל לשיווק זבל. בתשובתו כותב לו בוש : "אדון נכבד, כבר אדולף היטלר, הפיהרר, כתב פעם שמותר לבן-אדם להודות שיש דבר שהוא אינו מבין בו מאומה. בעיקבות אמירתו זו של הפיהרר, מציע אני, שכבודו ידאג לזבל שלו וירשה לי לדאוג לזה שלי".

בשנת 1934 היה פריץ בוש, עם הבמאי קארל אברט, המייסד והמנהל של בית האופרה הכפרי של ג'ון כרסטי בגליינדבורן שבאנגליה. הוא נשאר שם עד פרוץ מלחמת העולם השניה. חבל שבוש לא הגיע מעולם לארץ. ב-1939 הוא הוזמן לסעודה בבית יהודי בשבדיה. לידו ישבה גברת אחת, שחזרה לא מכבר מסיור בגרמניה והתלהבה מכל מה שנעשה שם : הכבישים, הביינים, בתי-החרושת, התרבות. בוש האזין לה באורך-רוח וכשזו הפסיקה את שטף התלהבותה, שאל : "גברתי, האם האוכל שאת אוכלת עכשיו אצל היהודים טעים הוא ?"

הטנור הדני בעל הקריירה הבינלאומית, אקסל שיוץ, אשך לו הוקדשו תוכניות במסגרת "דור הזהב", סירב להופיע בקונצרטים פומביים בתקופת כיבוש דנמרק .על ידי הנאצים. הוא שר לעיתים קרובות בחוגים חשאיים של מתנגדי המשטר והפך סמל ההתנגדות של הדנים ומדריכם הרוחני.

בפוליטיקה האמנותית בישראל דרוש שינוי דראסטי. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו לחקות את הפאשיסטים ולשרוף ספרים וגם לא להחרים סופרים ומוסיקאים. אבל גם בלתי אפשר הדבר שגוף אחד, שאינו מיוצג על-ידי אנשים יודעי עובדות, יחליט ללא ביקורת החלטות של חרם או אי-חרם. "אסור" אצלו לנגן יצירותיהם של קומפוזיטורים מעולים, אבל "מותר" להשמיע יצירות של קומפוזיטורים דלי-ערך. אנשים אלה גם מחליטים להחרים מנצחים גדולים רק מפני שהם חושבים כי הם נאצים, בה נשעה שהם משמיעים הקלטות של מנצחים נאצים או אנטישמים מובהקים. הרי זה מגוחך.

מוטל עלינו לכבד את זכרם של אותם אמנים גדולים, שלחמו נגד האכזריות ותמכו באידיאלים הכלל-אנושיים. אלה היו גם פעילים למען שיחרור העולם התרבותי מכוחות ההרס, הרס שגרם סבל כה טראגי לא רק ליהדות, אלא גם לציויליזציה ולתרבות בעולם כולו. וכוחות ההרס לא סיימו את פעולתם עד עצם היום הזה.

זה המקום להזכיר את התערוכה הנתעבת, שהנאצים אירגנו בקיץ 1938, בשם "מוסיקה מנוונת" (Entartete Musik) .דמויות המלחינים והיצירות שהוצגו שם יכולות לשמש לנו דוגמה ומופת מדוע כדאי לנו בישראל להכיר ולהלל אותם : היו אלה גדולי אמני המוסיקה, יהודם ונוצרים "אריים" – ממנדלסון עד מאהלר, מהינדמית עד סטראורנסקי, משנברג עד קורט וייל, ועימם כל אמני הג'אז שאותו חשבו הנאצים לאמצאה יהודית. כאשר שמע בלה בארטוק על תערוכה זו ועל כך שהוא לא נכלל בה, שלח מיברק לממשלה הנאצית ובו הביע את רגשי העלבון שלו על שלא "העריכו אותו כראוי ולא הציבו גם אותו ליד אמני "הניוון"…

הנס סיורריוס ציגלר אירגן את התערוכה ההיא. במכתב שכתב ביום 18 בינואר 1965 אל מאסף הדוקומנטים של תקופת הנאצים הוא מספר על שיחה שהיתה לו עם ריכארד שטראוס אחר תום התערוכה :"שטראוס הזמין אותי לבית-המלון בעיר ווימאר, יחד עם מנצח אחד, ומתח בקורת על כך ששכחנו בתערוכה את פראנץ ליהאר( ! ) כי הוא מייצג את התנוונות האופרטה ! עם זה הוא צחק קצת בזעם וקצת בערמומיות, שכן שכחנו אותו עצמו ואת ארבעת היהודים שבאופרה "שלומית" שלו, השרים בא-טונאליות טהורה !

אנחנו הכרנו היטב את חולשותיו של שטראוס, אם כי יחסנו אליו היה טוב ולבבי. בינינו, הוא לא סלח לליהאר אף פעם על "האלמנה העליזה" שלו, שהוצגה לראשונה באותה תקופה של "נושא הוורד" שלו, וכמובן ההצלחה המיסחרית שלה היתה גדולה מהאופרה שלו".

"ועץ המדינה." ציגלר, שנתמנה אומנם כ"מומחה", לא ידע ולא זכר שבאופרה "שלומית" יש לא רק ארבעה, אלא אפילו חמישה יהודים… ריכארד שטראוס היה יכול להרשות לעצמו להתייחס לנציג השלטונות בלעג, אבל הוא ידע גם "להסתדר" בצורה אחרת. בישראל מציינים כאחת הסיבות ל"החרמת" המוסיקה שלו, כ' הקדיש שיר תהילה למיניסטר האנס פראנק, מושל פולין במלחמת הערלם השניה מטעם הנאצים. לשיר זה חיבר גם מלים וגם מוסיקה "תוך אלף רגשי תודה לידיד האהוב".

הגיעה, איפוא, השעה לפרסם בישראל לראשונה את ההיסטוריה האמיתית שמאחורי "הבעת החיבה" הזאת : לקראת חג המולד 1943 נודע להיטלר כי שטראוס סירב למסור כמה חדרים שבחווילתי שבגרמיש לפצועי המלחמה. שטראוס עשה זאת למרות שבביתו היו 19 חדרים, והוא גר שם רק עם רעיתו. כאשר הודיעו לשטראוס שכל אחד חייב בשעת מלחמה לשרת את המולדת, הצהיר על רגל אחת, שעבורו לא יצטרך אף חייל ללחום, ובכלל כל הדבר הזה אינו עניינו. כתוצאה מתשובה זו ביקשו השלטונות להחרים חדרים אחדים, אבל המיניסטר פראנק התערב ובעקבות עזרתו כתב לו שטראוס את השיר.

היטלר פרץ בזעם ונתן הוראה שכל חברי המפלגה, בעיקר הבכירים שבהם, ינתקו את יחסיהם עם שטראוס. לעיתונות הותר אומנם לפרסם על בצועי יצירותיו של הקומפוזיטור, אבל נאסר עליה לכתוב מאמרים עליו. כל מאמציהם של ידידי שטראוס לפייס את היטלר עלו בתוהו. רק מיברק של המנצח פורטוונגלר להיטלר השפיע עליו לשלוח ברכה קצרה לשטראוס לרגל יום הולדתו ה-80.

ביום ההולדת הביאו שני קציני ס.ס. לשטראוס שתי קופסאות עם בקבוקי יין, בצירוף בקשה של פראנק שיבוא לנצח בקראקוב על קונצרט חגיגי לכבודו. שטראוס דחה זאת, אך מסר לשליחים רשימת אנשים "היושבים במחנות-ריכוז טיפשיים", וחשוב שהמיניסטר פראנק ייעשה הכל כד לשחררם. תוצאת בקשה זו בלתי ידועה עד היום.

חודשיים לאחר מיקרה זה נערכה בזלצבורג החזרה הכללית על האופרה האחרונה מפרי עטו של שטראוס "אהבתה של דאנאאה",ואחריה דיבר שטראוס על "חג המוות של האומנות הגרמנית".חזרה כללית זו היתה ההצגה היחידה של האופרה. היא הוצגה אחר תום המלחמה, שלוש שנים אחר מותו של שטראוס בשנת 1952.

ובכן, "קול המוסיקה" משמיע לנו לעיתים "מוסיקה מנוונת" של קומפוזיטורים או ביצועים שאין להם מקום בתוכניות המוסיקה במדינת-ישראל. מעניין לציין בהקשר זה כי הראשון שקבע את המושג "התנוונות באמנות" היה לא אחר אלא מקס נורדאו, שבשנת ייחס "התנוונות" דווקא לריכארד ואגנר, שתופעות הדגנרציה החולניות שלו עולות על כל מה שאפשר למצוא אצל כל בני-אנוש ירודים גם יחד…

מחבר המאמר, ד"ר פטר עמנואל גרדנויץ, הוא מוסיקולוג ומבקר נודע, שכתב מאמרים וספרים רבים בארץ ובחו"ל בתחומים שונים של המוסיקה. ספרו האחרון: ביוגרפיה מקיפה של ליאונרד ברנשטיין (יצא לאור בגרמנית, באנגלית וביפנית).

המאמר פורסם במגאזין "מוסיקה" יולי 1987 מס' 4.

  • Share/Bookmark

עוד כדאי לקרוא:

  1. מאמר של ה-BBC: מוחות של מוסיקאים "שווים" יותר
לא התלהבתיאהבתי (+1 rating, 1 votes)
Loading ... Loading ...

הוספת תגובה

עליך להתחבר כדי להוסיף תגובה.